מסתכלת בעינַי
ורואה נפל דבר.
מקשיבה למיתרַי
לוחשים לה אין דבר.
זה סוף דבר.

מחפשת בעינַי
ומוצאת שם שום דבר.
מנסה את מיתרַי
הם עונים לה זה נגמר.
זה סוף דבר.

היא נזכרת בעינַי
מביטות מן העבר,
ודמעה אחת ודי
נאספת אל הכר.
זה סוף דבר.
סוף דבר.

הציור שציירת לי
עוד תלוי על הקיר.
והשיר שכתבנו ביחד
כבר יש לו חיים.

קרים הבקרים,
אני אוהב את השקט.
והיו מיני דיבורים
אבל לא היה רגש.

את השדרה זוכר
ושונא בה כל מטר.
ואותו הספסל, העלים והיד ההיא -
שאוחזת.

זה נמוג, את יודעת,
לא נעלם אך דועך.
מתנה שהשארת – מעיין
יבש והולך.

עוד מעט אעלה לבמה.
השארת לי שירים -
מתנת פרידה.

כתבתי עוד שני שירים עליך.
אני כל הזמן כותב וכותב
וכותב. יש כבר שלושים.
בעצם שלושים ושניים
שירים עליך.
את ממש השראה, המוזה
שלי.

בכל דבר קטן אצלך אני מוצא
עולם ומלואו, שאפשר
לכתוב ולכתוב –
אז אני עובד עכשיו על פרויקט
שכולו שירים עליך,
וגם מאה שירים לא יספיקו
לתאר את כל מה שאני מוצא בך,
כי אין לזה סוף.
את פשוט המוזה האינסופית שלי,
בחיים לא הרגשתי ככה ו...
קראת את השירים?
מה את חושבת?

"אהבתי את הפונט".

צעדתי הביתה
לבד.
נשים חלפו מולי
עם רצועה ובקצהָ
כלב
או גבר.

מעדתי הביתה
להיזכר בטעם שלה,
לחייך, להתלקק
ולהרדם.

ביום ההולדת שלך
חגגתי לבד.
היתה לי מישהי
אבל היא היתה באיזה מקום.
ישבתי ליד המזרקה
והסתכלתי על העוברות
שהתסתכלו חזרה
ולא שבו.
היה עוד איש אחד עצוב,
הודי.
גם הוא הסתכל.

זרה.
עירומה.
אצלי במיטה.

גבה אלי,
גבי על הסדין.
נוחרת.

תפסנו מהר מהר.
לפני שנתקרר,
לפני שהיין יאכזב
וניזכר:

שכחנו
איך להתאהב.

עבור מבט מעיניה
היו יוצאים אבירים,
למסע נפשות
אחר שן דרקונים.
ואני, הליצן,
מתנמנם בחצר.
ידידיי - הספק,
האפל, החסר.

מזמנת אותי
לחדרה במגדל -
שעשוע, סיפור
על ליצן מקולל.
ונפלה שמלתה
והראש היפה -
הניחה לו ואותו, אצלי
על החזה.

ביד אחת היא מלטפת,
ובשניה
אותי הודפת.
לא, אי אפשר,
אני מצטערת.
נו, בוא תחזור,
אני מצטערת.

ועכשיו אני נודד
מחצר לחצר,
לכל שומע יש בפי
אגדה לספר,
על נערה עם מבט
כמותו לא שוכחים,
ועל אהבה,
מלחמות ומתים.

ואיך הייתי צריך
לנעול את עצמי שם,
אבל ליצנים
פחדנים מטבעם.
אולי עוד בי מהרהרת?
ראשה נח בארמון
על חזה מצולק
מקרב עם דרקון.

נצנוץ בעיניך.
את ערה.
שוכבת על גבך.
שמעת אותי?
מצמוץ.

ביני לביני מלקט
פירורי חלום:
היה חזה על חזה,
היה רוך שאהבתי.
משקל גוף,
חום שאהבתי.
וריח.

ידיי משותקות,
משתוקקות,
אצבע על פי,
נחה
בעדינות שאהבתי.
שפתיים
בטעם שאהבתי.
שאמרו לי "ששש..."
ואני מתעקש
ולוחש
ולוחש
את השם שאהבתי.

ואת שמעת.

כמו גוף צונח אל השמש,
גוף נופל אל גוף.
קשורים
בכוח בלתי נראה,
נידונים לאליפסה נצחית.

אנחנו מקרה פשוט
של מכניקה קלאסית.

אתה תהיה תה
ואני העוגיה,
אתמוסס בך.
או בעצם תהיה בצק
ואני המערוך,
ארדד אותך.
לא, לא. אתה
תהיה פומפייה
ואני העגבניה,
ואתגרד עליך עד שאהפוך לרסק
כל כולי אעלם.
(חוץ מהצ'ופצי'ק המגעיל).

אני אוהבת יער.
בטח שאני אוהבת.
אוהבת את העלים,
את האוויר הצח העשיר בחמצן,
את צינת הבוקר הרעננה
המקדמת את פניי
בעדינות
ומזכירה לי שהשחר בא,
אוהבת את קרני השמש המנצנצות
בינות לענפים העתיקים
על טיפות הטל
שעל קורי העכבישים המנומנמים,
ערוכים לקלוט פרפרים תועים
בין סיביהם הדביקים
בחיבוק אוהב של
מוות.

בטח שאני אוהבת.
אבל אנחנו ניסע למקום בלי עכבישים
ועם שירות חדרים,
חמוד.

בדרך כלל לא משתלם להרדם.
כי אצלי הזכרון שלךָ מדמם
במיטה.

אבל לפעמים,
אתה בא אלי בשנתי
לשיגוע,
ואז זה משתלם בריבוע.

אני מתגרשת.
מסתבר שהוא הומו.
שנתיים זה היה כל כך פוגע.
התפשטתי
והוא
לא היה נוגע.
והוא בכלל אדוק מאוד,
מחשבות היו לחטאים.
הסוד פיתל אותו
מבפנים,
אבל רק הוא ואלוהים
ידעו מזה.
ואני חשדתי, אבל פחדתי
שאני לא מספיק
אישה.

זה בקצרה, כי שאלתָ.
אז רק ארגיש קצת אישה
ואעזוב אותך לנפשך,
ורק אנחנו ואלוהים
נדע מזה.

בהתחלה הייתי כותב לה
והיא היתה מתרגשת.

"אני אאנוס אותךָ!"
היתה מאיימת,
קורנת.
היום היא כבר אחרת.

אני כותב, והיא –
"מה זה? זה רק חצי שיר,
אין פה חרוזים,
דימויים נדושים,
אקרא את זה אחר כך,
כשיהיה לי זמן לשירים".

לה אני כותב,
ומתרגשים אחרים.

ועם שחר ידך גיששה מאליה
אלי,
וכשמצאה
נשארה רפויה.

״אתה חלום מוצק״
מלמלת,
ושוב נרדמת.

התחלת לדבר יותר במעט
אז אני ידעתי.
ולא שעד אז רק שתקת,
.אבל אני ידעתי

בשנתך - להתהפך מצד לצד
אז אני ידעתי.
ולא שעד אז כמו מת ישנת,
.אבל אני ידעתי

וצחוקך עלה במעט
אז אני ידעתי.
חיוכך נסוג מיד
.כשבך אני נגעתי

התקלחת
יותר לאט,
ונשמת מהר מדי
.כשאת ראשך הנחת עלי

אבל היום,
פתאום,
.התחמקת מהמבט
את עינייך את השפלת
כשבך אני הבטתי.

ידעתי.

אני הייתי אהובך
והזעם
היה מאהבך.

וככל שנסוגתי מפניו
הוא הגביר את חיזוריו
עד שמצאתי אותו במיטתנו
חוגג
את אהבתנו.

אז היה הזעם
ליקיר נפשי גם
ודפקנו שלושתנו
את הראש בקיר.

אם היתה לי הגשמת
משאלה
אחת ויחידה,
הייתי חוזר לאז
ומספר לך איך הלב שלי דפק

כשהתיישבתי על ידך
בכיתה.

"אתה השני שאני מספרת לו:
חלומי הגדול עשוי מאיש
שיהיה שלי,
סירה
שיקנה לי,
וילד
שיעשה לי.

ונשוט לנו כך
האיש,
ילדו
ואני,
עד שנרגיש כי די.

ואז נגור בבית קטן
מול שדה ועץ.

והאיש ירכן על כן הציור
כל ערב לפני השינה,
ואני אתבונן בו, מרוכז.

לאחר מכן נתרחץ.
אני אשטוף ממנו את
שארית צבעיו, והוא ישטוף
את שארית
האבק
שדבק בשערי".

קשה היה שלא להתאהב בה,
אך סירות תמיד גרמו לי
למחלת ים.

שלושים וחמישה גמלים
וטנדר טויוטה
נתתי עבור
האחות הקטנה של משפחת ירדני.

אך בסינוור האהבה
שכחתי להתעקש על
אחריות לשנה.

נשיקות שפתיים
נשק קר - דוקרן של קרח.

חום ידיים
נשק חם - מפצח בונקרים.

אם ז'אן דארק מתפשטת
אני ישר נכנע.

חלק א'
- רואים שהיית עם הרבה בנות
- אבל לא הייתי עם הרבה בנות
- אז רואים שאתה יודע מה אתה עושה
- אבל אני לא יודע מה אני עושה
- אז מה שאתה עושה מבלי לדעת מה אתה עושה עושה לי טוב, בסדר?!
- בסדר, אם את אומרת.
- מה?
- פשוט חשבתי שאת סובלת.
- למה סובלת?
- עשית פרצוף כזה.
- איזה פרצוף?
- סובל.
- איזה?!?
- כזה.

חלק ב'
- אתה דפוק.
- הרבה בנות אמרו את זה.
- לך תזדיין.

חלק ג'
- קפה?
- אחד סוכר.

נולדה בג'קסון, אלבמה.
נפגשנו בפרישמן, תל אביב.
ג'רוזלם-נצרת-בית לחם וכבר בא לה
אחרי הקודש קצת חול מסביב.
אמרתי לה ג'יזס, יו אר סו ביוטיפול,
אמרה לי מה אתה בכלל יודע על ישו?

כמו יצאה מאגדה -
לא ראיתי דבר כזה שלושים שנה.
"אתה חמוד" אמרה לי בדירה "אבל תדע
אני שומרת את עצמי לחתונה".
אמרתי לה ג'יזס, יו אר סטיל א וירג'ין?
אמרה לי מה אתה בכלל יודע על ישו?

אבל אני יודעת דבר או שניים
שיעשו לך נעים מאוד עכשיו.
בוא תשכב אנד לט מי גיב יו לאב -
בשלב הזה כבר הייתי מאוהב.
אמרתי לה ג'יזס, איט פילז סו גוד,
אמרה לי מה אתה בכלל יודע על ישו?

חזרה לג'קסון, אלבמה,
והלב שלי פשוט נקרע.
כמעט נפלתי על ברכיי לומר לה כמה
אני כן יודע על אהבה,
אבל חשבתי ג'יזס, דה גירל איז רייט -
מה אני בכלל יודע על ישו?
לא יודע כלום,
שום דבר על ישו.

בואי ניסע למכתש
יש מבול של כוכבים.
ניקח אחד של יהודה עמיחי
להרגיש מאוהבים
ואחד של וולך
להרגיש קודרים,
אחד של אלתרמן
להרגיש בורים
ותמרים
להרגיש בריאים.
במדבר
נתווכח על מילים של אחרים
ונהיה שם רגע עצמנו,
בלי עבר, עד שתאמרי
"בוא נחזור
השקט הזה משגע אותי".

אני רוצה לאהוב אותך כך
שאזחל למיטתך
פצוע מרוע ליבך.

אני רוצה לאהוב אותך כך
שתהרסי אותי במילה
או בחסרונה.

אני רוצה לאהוב אותך כך,
לא פחות,
אבל את תהיי בסדר איתי.

או תשתדלי לפחות?

עיבוד לספרדית וביצוע: לילה מלקוס

הרחובות מתרוקנים
ופתאום שקט.
אני שונאת את הרגע הזה בשבוע
בו האוזניים שומעות
רק את הרעש שבפנים.
מהדהד
מהדהד
עד שאי אפשר להבחין
בין מחשבה לזיכרון
להזיה.
עד שהעיר חוזרת לעצמה.

אז אני נרדמת
תחת שמיכה חמה של גופיות קצרות,
צפירות המוניות
ואמבולנסים.
שוכחת אותך
עד למחרת.

היי.
התאהבתי בךָ.
מן הבר.
התבוננתי בךָ
שר
איך אהבתָ אחרת.

גם אני רוצה
שמישהו יאהב אותי
כך.
גם אני רוצה.
אז בוא.
בוא תיקח.

הייתי עושה לך ילד,
היית עושה לי ילדה,
היינו עושים תאומים,
היינו עושות תאומות.

פלוגה של גוזלים,
גדוד נהגי צעצועים,
חטיבת הצווחנים.
אני הייתי שר ההגנה
ואת היית שר ההנקה
והיינו שולחים אותם לכבוש
ילדים וילדות של אחרים.

אך במקום לעשות חיים,
לעצמנו
את המוות אנו עושים.
במקום אסטרטגיית חיתולים,
בקקי משחקים.

אבל עכשיו מספיק עם הצבא.
בואי תהי את הפסיכיאטר,
אני אהיה המופרע.

יוסוף גר עכשיו בפינסקר.
בערב על המרפסת
שותה את הקפה שלו עם הל
ומסתכל.

בניין יפה,
זה שהוא גר בו.
כשיהיה צבוע מן המסד ועד הפנטהאוז
יחזור יוסוף לאשתו.

המלך ג'ורג'
מתהדר
בעקבים גבוהים,
מיני,
שדיים צועקים,
והזכרים בלהקות קטנות
או לבד, בבתי קפה,
בתוך מחשב נייד.

בין אלפים של אבודים
קל ללכת לאיבוד.

בחמש קם צייד
העירוֹ געגוע.

חושך בחוץ
ואין תשובה מקירות
הבתים.

רק אוויר שעמד
כל סוף השבוע.

שואלים אותך,
הכל בסדר.
הרי הם שומעים הכל
שקר.

את נקשרת אל הבאר,
הכל מלא בארס.
מה קיבלת? נתת הכל
שקר.

עוד לא די לך?
עוד לא די?

קחי לך כד
של דמעותייך,
צאי אל המדבר.

לא נשאר לך צל,
לא מים,
צאי אל המדבר.

אחרי שאמצא לי אישה
ומעט שלווה
אעזוב את תל אביב
אמרתי לך על חוף הים.

"תראה איזה מעבר צבעים מושלם
מתכלת השמיים אל ורוד השקיעה
אל תכלת המים".

עמדנו כך,
והערצת את אלוהים על גווניו,
ולרגע
עמדה השמש, וצללה.

ניערנו חפצינו מן החול
וחזרנו למרחב שלנו, המוגן
בחלונותיו הכפולים,
ואנו בכפכפים.

במרפסת
מביט בך מביטה אל ים
של דודי שמש.
מעבר להם אי שם
שמש
נוגעת בים.

מחר עוד יום של עיר.
ובו, חשבתי, אבטיח לך:
אחרי שאמצא לי מעט שלווה
נעזוב את תל אביב.

זה היה היום הכי ארוך בשנה
והלילה הכי חם
שאני זוכר.

בכדי לשכוח,
לאותם המקומות
לקחתי אחרות.

כך במפה שמות סימנתי,
וחוררתי:

את מירב
לקחתי לגלבוע.
את תמר
אל ים המלח,
ואת יוליה
לפירנצה.

אין יותר שמות,
ואין לי אחרות.
יש חורים בזכרון.

אספתי אלי פסנתר.
עומד הוא בבדידותו
ואני יושב בבדידותי
ומנגן.

שבי כאן בסירה
אמרתי לעיוורת,
ואחזתי בידה.

שבי כאן.
כמו הים את נסערת.

אנו שטים
המים צלולים,
רואים את הדגים.
תראי את הדגים.

שבי כאן בסירה,
אל תהי מפוחדת,
אני כבר חוזר.

וכך היא שטה
לבד בין הגלים
והמים צלולים.

זה כחול, כחול.
את רואה?
את כבר לא עיוורת.

רציתי לרסק את העט
כשהבנתי שמילים
לא ימלאו את החלל.

רציתי לרסק את הגיטרה.

בזעם אחזתי בה
וכתבתי.

אני אוהב.

״אתה כותב רק על בחורות.
הייתי שמחה לראות אותך מתפתח
וכותב
על נושאים חברתיים.״

נושאים חברתיים זה חשוב,
אבל נשים זה מה שמעניין.
את באה להפגנה?

ישר אל תוך הבטן
הגיעה ממך ההודעה:
"נגמר לגמרי נכון"

לא היה שם פסיק,
ולא סימן שאלה.

מתישהו,
אולי אשוב לגרש את הריק
שנשאר
בין המילים שלך.

יש לה זבוב בראש.
בָּז לה
כל הלילה,
בָּז בָּז בָּז
ואין פתח יציאה.

אז
היה אחד שחיבק,
שהרדים זבובים
ואותה,
אבל זה היה אז
ועתה –

כל הלילה בז
בז בז בז.

אין אהבה בלב העיר,
אמר לי מצח חרוש.
נתתי לו על ספסל
חצי מבט וסלידה.

אין אהבה בלב העיר,
אמר לי צל שחור.
נתתי לו על חוף
בקבוק מפלסטיק ופחד.

אין אהבה בלב העיר,
אמרה לי עגלת קניות.
נתתי לה על מדרכה
שתעבור.

אנו אהבה בלב העיר,
אמרו לי רגליים ארוכות.
נתתי להן בצד הכביש
סלידה ופחד,
חצי מבט,
וכשעברו
שמעתי "מתוק".

יודעים הקירות,
שותקים,
מסתירים את הרוח.

צופים ברחובות,
עיוורים,
שומרים לה סוד ידוע:

אין אהבה בלב העיר

יום אחד תגלה,
בן, שבסוף מתים,
ולא ברור קיום
של משמעות
בחיים.

אבל הכי חשוב,
בן,
כשמכינים קפה לאישה,
תמיד לשים מעט יותר
סוכר
ממה שהיא ביקשה.

ידיך מחושלות, סדוקות ורכות
כעגבנייה פרי עמלך, שקטפת
באדמת העמק והגשת:
״נגב בחולצה
רק שאמא לא תדע שאכלת בלי לשטוף״.

במסעותינו אל החֶלקות
שמעתי ממך על תורה פשוטה,
שהרחק מכאן
אביך ואמך למדו על בשרם:
אוכל לא זורקים,
וגם סלק בהמות עשוי להיות מתוק
אם רק מספיק רעבים.

עשרים שנים מאז, וטרם טעמתי שלמות
כמו אותה עגבנייה.

ואני חושב,
אדם, שגדלים בשדותיו
ירקות מושלמים,
ודאי ייטיבו ידיו לגדל ילדים.

- יפה לך הזקן.
- יפה לך הציצי.
- נו תהיה רציני.
- יפה לך המחשוף.
- נשארת חמוד.
- נשארת מסוכנת.
- אתה אוהב אותי?
- תמיד.
- אבל יפה לְךָ להיות לבד.
- יָפֶה לָךְ יָפָה.
- נו תהיה רציני.
- רציני. את יפה.
- אתה אוהב אותי?
- תנחשי.
- באמת יפה לך הזקן.
- באמת אני אוהב אותך.
- עם המחשוף?
- תמיד.

כל זונה צריכה משורר
שיכניס בה קצת
ניקוד.

וכך,
כשהגוף
בחוֹלָם מלא
והנפש נישאת
על קָמָץ –

תיצבט כל מילה בכאב.

תגידי לי שנגמר.
לא יכולה.
תגידי שאי אפשר.
לא יכולה.

רוקדת ושרה מול מראה
עירומה
ואני צופה בך מאחור
ודרך המראה.
"למענך אהיה אני
כאילו אינך קיים"
אמרת לי.
זה באמת היה כל-כך מזמן?

וכאשר שטפו דמעותייך
עם זרם הדוש,
הסתובבת אלי לפתע
ושרת למעני.
נתת לי רגע,
רגע אחד,
להיות קיים
רגע
לפני שאני נעלם.

תגידי לי שנגמר.
תגיד לי אתה.
תגידי לי את זה כבר.
תגיד לי אתה.

לא יכול.

אנטילופה אפריקאית
מנתרת לגובה,
מהירה מן הנמרים,
מערימה על האריות,
זוקפת אוזניים ופוקחת
עיניים.
אנטילופה זו
תשמור היטב על גוריה.
בבוקר אפריקאי,
אנטילופה זו
תתכרבל איתי במיטה.

"מה עם הכרס?"
אמר לי מאמן
"גדלה לך כרס"
אמר לי ספר
"אתה צריך לעשות יותר ספורט"
אמר לי אבא
"אתה צריך לשתות פחות בירה"
אמר לי חבר.

כן, כן
אני מהנהן.
ויודע -
גבר אמיתי
יחזיק בכרס סמכות רכה
ושעירה.

"אני לא מתאהבת,
אני אחרת".

ואף על פי, קרב הרגע
בו תתבעי לעצמך
את כולי,
הרגע בו גיצים ינקדו באש
את עיניך הטובות
(את תרגישי כל הברה):
"יותר טוב כלום..."
ותזרקי אותי לעזאזל.

כמנצח
אשוב לביתי.
מהויטרינה, גביע קר
של "אמרתי לךְ"
יצפה בי
נרדם עירום,
מובס, בלעדיך.

אני צריך אותה
להרוס אותה
על שאני צריך אותה

יצאתי למסע חיסולים אחרי שחיסלת אותי.
אחת-אחת, כל אחת, כדור אחד
בלב
שלי.

ראשונה היתה הראשונה.
לא היה לה סיכוי, לא היתה מוכנה.
רק מצמצה כששלפתי אותה
ממעמקי הגעגועים.
נשארו שלושה כדורים.

אחריה באה הזרה.
יפה כמו אז, כיוונתי אל המטרה.
עסק מלוכלך, הבנתי, ואהבתי
וארבתי
ואהבתי,
עד שהשתעממתי.
נשארו שני כדורים.

האסורה למותרת היתה,
וכך בלי מצפון למיותרת היתה.
סחטתי את ההדק, קליע של עופרת,
וגם היא נשכחה - גם היא מחוסלת.

עכשיו נותרה רק עוד ירייה
אחת
ליחידה שאהבתי באמת -
זו את.

סבלנות אהובתי, רק עוד קצת.
רק עוד קצת.

הוא נוגע
הוא לא מרגיש
מרגיש אותה
היא נעלמה.
הוא לא יודע,
לא יודע כלום.

מסתכל בה
הוא לא רואה
רואה אותה
היא נעלמה.
הוא לא יודע,
לא יודע כלום.

הוא שומע
הוא לא מבין
מבין מילה
שנעלמה.
הוא לא יודע,
לא יודע כלום.

בואי אלי.
בואי.
נראה לי שעשינו טעות.

אחת לשבוע היא אצלי
בקליניקה.

ראשית
שיחה על הספה.
כך וכך
וכך
ואז למיטה, זמננו תם.
טוב שפתרנו עוד צעקה
שנתקעה.

נא לסדר את השיער
ולשלם ביציאה.

הרחתי אותך
שלוש מאות פעמים
יותר מדי.

חזק היה הפיתוי
להריח את הכרית
אחרי שהלכת.

את הציפית
זרקתי לכביסה.

- אני מתגעגע אלי
- גם אני מתגעגעת אלי
- אני חושב שהגיע הזמן שאחזור לעצמי
- גם אני כבר שכחתי מי אני
- אני מצטער שזה ככה
- אל תצטער, אתה ואני יותר חשובים מאיתנו
- לא יהיה יותר אנחנו
- אבל נהיה אנחנו
- בהצלחה איתך
- תמסור ד״ש
- יגיע
- יאללה בוא

כשראיתי אותך מתרגשת –
ליבך מפמפם דם חריף
לירכי השוקולד
החזקות,
(שיכולות היו להיות בקלות
ירכיו של חלוץ הפועל פתח תקווה)
ועינייך חצי פקוחות
חצי מתמסרות,
והישבן המלכותי
בועט עצמו
אלי –
גופי צעק,
״נקבה זו עליך לעבר!״

קול חדש לחש
אהבה.

עיבוד לעברית: אבי גולדפינגר

כבר ארבע בבוקר, סוף של דצמבר, כותב לך לראות אם אתה כבר בסדר. קר עכשיו בעיר, אבל אני אוהב לחיות פה. יש ג'ז בנמל שרוחות מצליפות בו. שמעתי שאתה בונה לך בית בלב המדבר. אתה חי בשביל כלום, מקווה שאתה עוד נזכר.

כן, חן באה אלי עם שערה מראשך. אמרה שנתת אותה בלילה בו רצית להשתחרר.
כבר הצלחת להשתחרר?

כשראינו אותך בפניך קמטים, המעיל הכחול המפורסם מלא בקרעים. מחכה ברציף שתבוא כל רכבת, והיא לא הופיעה, אותה נאהבת. לאישה שלי נתת פירור ממך להרגיש, וכשחזרה לא היתה אשת איש.

רואה אותך שם מבושם ומטופח, עוד גנב מלוכלך... הנה חן ערה.
היא מוסרת לך ד"ש.

ומה עוד אומר לך, אחי? מה כבר אפשר להגיד לרוצחי? כנראה מתגעגע, כנראה אני סולח. טוב היה שעמדת בדרכי. אם אי פעם תחזור בשבילי או בשבילה, תדע - האויב נרדם והאשה שלו חופשייה.

ותודה לך שהצער סר מעינה. ואני עוד חשבתי שהוא בלתי נמנע.

שלך,

אבי

פתאום את מסתכלת עלי
כאילו אני מושלם,
ואז הרצון שגידלנו לקרוע הכל,
פוף – נעלם.

היא ישבה עם חברה
לשתות קפה.
פתאום זה הוא, היא לא התאפקה –
קראה לו. הוא בא.
אז הם דיברו שטויות
וצחקו
על שהם מדברים שטויות.
היא בכתה.
"כדאי שאלך".
היא ידעה,
העולם בלעדיה
מחכה לו.

אז את פאקינג מדהימה.
פאקינג אז מה?

זה נכון שאמרתי לך שאני לא אוהב
אבל זה היה בטעות
טעות
אני אוהב אותך כמו את השמש
אוהב אותך כמו פיל שאוהב בוץ
אוהב אותך כמו סנאי שאוהב אגוזים
כמו שאת אוהבת שוקולד עם אגוזים
אעביר חיים שלמים ללא טיפה אחת של גשם
ולא דקה אחת בלעדיך
בחיי

זה היה בטעות
אני אוהב אותך כמו מלח שאוהב את הספינה שלו
אוהב אותך כמו אבוקדו שאוהב להשחיר במקרר
אוהב אותך כמו החול שאוהב להירטב בגלים
בחיי
זה היה בטעות
אני אוהב אותך.

הבגדים שאת לובשת
גדולים עליך בשלוש מידות,
והשיער שאת אוספת
כמו אחרונת הספרניות -
את נותנת לי תקווה.

העומק בעיניך
גדול עלי בשלוש מידות,
המבוכה שבשפתייך
נוגעת בי נגיעות דקות -
את נותנת לי תקווה.

כשתשמעי אותי שר את זה
מחר בהופעה
אל תלחצי - זה רק שיר וקצת עפתי,
תהי רגועה.
בסך הכל אמרתי
שאת
נותנת לי תקווה.

מה כבר ביקשת? רק שלוש מילים.
שאלחש לך אותן, לא אצעק ברבים.
למה אני כזה קמצן לפעמים?

מה כבר ביקשת? רק שלוש מילים.
שאומר בפשטות מה שכולם כבר יודעים.
שאזכיר לך, כך סתם, לפעמים.

בדרך הביתה נזכר בטיול לגולן -
נשיקה במוצב מיותם מכוסה בלבן.
יש לך טעם של בייגלה, צחקת.
בדרך הביתה ידי אצלך וחייכת.

מה כבר ביקשת? רק שלוש מילים.
שאלחש לך אותן ברחוב או בין הסדינים.
למה אני כזה קמצן לפעמים?

מה כבר ביקשת? רק שלוש מילים.
שאומר בפשטות אחת מעובדות החיים,
שאזכיר לך, סתם כך, לפעמים.

חלמתי אותנו כמו בסרט ישן.
בנפאל אבודים עד ברכיים בשלג לבן.
חכה פה אתה ואני אקרא לעזרה, צחקת.
אני מחכה ואת לא חזרת.

נסעת להודו,
השארת אותי פה.
רצית ללמוד שירה הינדוסטנית
מה אני אגיד לך?

ומה חשבת, שכלום לא השתנה?
ממה בדיוק ברחת?
תגידי.
אם ידעת.

ביום ההוא
דממה
רק פה ושם
ילד על סקייטים
מגרד את האספלט.
רעם עמום
עולה ובא
מרחוק
מגיע לאוזניים רגישות
בדיזינגוף
בבוגרשוב
באלנבי.
ירדו למטה לחפש אותו
הלכו אחרי הקול.

הלכו בבן גוריון
בגורדון
בפינסקר
והצטרפו
עוד
ועוד
היו למאות,
אלפים.
הלכו עד שהגיעו
לחוף.
היה שם ים.
הוא היה שם כל הזמן
בעצם.
אלוהים אומר
אני סולח.

יושב בבית-קפה
כותב שירה.

אני זן נדיר –
שמוק עם חן,

פוץ רגיש,
ערס פואטי.

צופר
מקדחה
מנוע דיזל
מנוע בנזין
צעקה
קטנוע
סירנה
סב-וופר
דיבורית
שיחה
פטיש
משאית
בלמים
צופר

בלבולי מוח
קורקינט
נביחה
"לא לילה! בואי לילה!"
יללה
יריקה
צופר פעמיים.

שעה חיפשתי שקט
בסוף חזרתי.

למה אתה תמיד מסבך את העניינים,
את ודאי תשאלי.
העניינים כבר מסובכים,
אני ודאי אענה.
אבל למה להיות כזה כבד,
את תקשי.
כי מחר ארגיש יותר קליל,
אני בחזרה אקשה.
אבל איך זה מרגיש ברגע זה,
את תלטפי.
מרגיש טוב מאוד,
אני ודאי אתקשה.
אז עכשיו זה עכשיו,
את תסכמי,
בוא ותנשק.

לכן כשאת אומרת בוא,
אני בא
בלי לשאול שאלות.

לא נלך לסרט,
ולא נלך לים.
לא טיול בפארק,
ולא לשתות משהו חם.

לא גבינות ויין,
לא רביולי בטטה.
לא להצגה,
לא קברט בצוותא.

לא מחול בדלל,
ולא פתיחת תערוכה.
לא לפילהרמונית,
ולא נלך להפגנה.

רק נשב על הספה,
לא אשקר -
בטח גם ניגע.
ניזכר מה זאת אהבה,
לא אשקר -
זה היה משוגע.

נצמדנו, ופתאום
נשאבת לזמן אחר,
בעיניך תהום.

זה אני,
רכנתי ולחשתי
מעל לשפת התהום.
זה אני. את פה
עכשיו, איתי. זה אני.

חייכת בהיסוס.
"אל תיבהל, סליחה.
פשוט אתה
היחיד

שהרשיתי לו.
מאז".

מצאתי כי
אזדרכת זו מילה
שאין למצוא לבדה
אלא בסמיכות ל
עץ ה

ואת פנינה
מיוחדת
אז בואי, אזדרכת
ואהיה לך
עץ ה

את השיר הזה, האחרון,
אניח בראש הערימה
על השולחן.
כל השירים שרציתי לכתוב
נכתבו.
ממתינים
שכבר לא יהיה בהם צורך.

לפחות לא לי.

אסבול בשקט.
לא אפר את השלווה.
לא תרגישו.
הייתי,
ותיכף נגמר.

אתם? אין לכם זמן.
אני? רק הזמן נשאר.
אטבול בו כאן
באמבט.
רק אני והזמן.

אשקע בשקט.
לא אותיר אדווה קלה.
גם חסרוני לא יישאר.

אחריי,
לא יישאר דבר.